לב שבור

אחרי התאונה, הרופאים אמרו שלא אלך יותר. לא האמנתי להם.התחלתי בפיזיותרפיה. כל יום, צעד קטן. כואב, מתסכל, אבל לא ויתרתי.היום אני רץ מרתון. ההחלמה הייתה ארוכה, אבל הגוף והנפש שלי הוכיחו שהכל אפשרי.

כשנכשלתי, רציתי להיעלם. להתחבא מהעולם ומהבושה.אבל למדתי שכישלון הוא חלק מהדרך. כולם נכשלים. ההבדל הוא מה עושים אחרי.קמתי, ניערתי את האבק, והתחלתי מחדש. וזה מה שאני ממליץ לכל אחד - אל תפסיק לנסות.

הדיכאון היה כמו בור שחור שבלע אותי. לא רציתי לקום, לאכול, לחיות.הדרך החוצה הייתה ארוכה. תרופות, טיפול, תמיכה של אנשים אהובים.היום אני במקום אחר. עדיין יש ימים קשים, אבל אני יודע שאני יכול לעבור אותם. ...

כשהחברה שלי סיפרה לי על הבעיות שלה, מיד רציתי לתת עצות. לפתור. לעזור.אבל היא עצרה אותי. "אני לא צריכה פתרונות", היא אמרה. "אני צריכה שמישהו ישמע".למדתי שלפעמים הדבר הכי חשוב שאפשר לעשות הוא פשוט להיות...

נכנסתי לחדר שלו אחרי שעזב. הכל עדיין במקום - הספרים על המדף, התמונות על הקיר, אפילו הכוס על השולחן.אבל הוא כבר לא שם. הקירות שהכילו את הצחוק שלנו עכשיו שותקים.ישבתי על המיטה שלו ובכיתי. לא על מה שהיה,...

כולם ישנו. הבית היה שקט. ואז שמעתי את הצעדים.צעד. צעד. צעד. מישהו הלך במסדרון. ניסיתי לשכנע את עצמי שזה רק הרוח, אבל הצעדים התקרבו.עצרתי את הנשימה כשהדלת של החדר שלי נפתחה לאט...

מצאתי את המכתב בין הדפים של הספר שלה. מכתב שכתבתי לפני שנים ולא העזתי לשלוח."את האור שלי", כתבתי. "בלעדייך הכל אפור".עכשיו היא כבר לא פה, והמכתב הזה יישאר לנצח בלי תשובה. אם רק הייתי אמיץ יותר.

הרגשתי לבד גם כשהייתי מוקף באנשים. אף אחד לא הבין, אף אחד לא ראה.החושך הזה היה רק שלי. הנשאתי אותו לבד, בשקט, בלי שאף אחד ידע.אבל לאט לאט למדתי לבקש עזרה. לפתוח את הפה. ולגלות שאני לא לבד כמו שחשבתי.