לא סיפרתי על זה לאף אחד. אף פעם. זה הסוד שנשאתי איתי מגיל שמונה, כבד כמו אבן על הלב, חשוך כמו הפינה בארון שבה הסתתרתי כשזה קרה.
הייתי ילד רגיל. משפחה רגילה. בית רגיל בשכונה שקטה. הכל היה נורמלי עד הלילה ההוא, כשנכנס לחדר שלי מישהו שהיה אמור להגן עליי. לא אגיד מי - זה לא חשוב עכשיו. מה שחשוב זה מה שהוא עשה, ואיך זה שינה אותי לנצח.
אחרי זה, הפחד הפך לחלק ממני. לא פחד מדבר ספציפי - פחד מהכל. מאנשים חדשים, ממקומות לא מוכרים, מלהיות לבד, מלהיות עם אחרים. הפחד היה שם כשהתעוררתי וכשהלכתי לישון. הוא הלך איתי לבית הספר, ישב לידי בשיעורים, חיכה לי בבית.
למדתי להסתיר אותו טוב. להיראות נורמלי מבחוץ בזמן שבפנים הכל רעד. פיתחתי מנגנונים - להיות מצחיק כדי שאנשים לא יסתכלו עמוק מדי, להיות עזר כדי שירצו אותי בקרבתם, להיות "הילד הטוב" כדי שאף אחד לא יחשוד שמשהו לא בסדר.
אבל בלילה, כשהייתי לבד, הפחד יצא מהמחבוא שלו. חלומות מפחידים שהעירו אותי בזיעה. מחשבות שלא הצלחתי לעצור. תחושה שאני מלוכלך, שבור, לא ראוי לאהבה.
המשכתי ככה שנים. בית ספר תיכון, צבא, לימודים. כל הזמן עם החברה הזו - הפחד - שאף אחד לא ידע עליה. היו רגעים שחשבתי שאני לא יכול יותר. שהמשא כבד מדי. שעדיף לסיים.
בגיל עשרים ושמונה, קרה משהו שלא תכננתי. פגשתי מישהי. היא הייתה שונה מכולם - לא קיבלה את המסכה שלי, לא הסתפקה בתשובות שטחיות. היא המשיכה לשאול, להקשיב, לראות. ויום אחד, בלי לתכנן, סיפרתי לה הכל.
היא לא ברחה. לא הסתכלה עליי בגועל או ברחמים. היא פשוט חיבקה אותי ואמרה: "זה לא האשמה שלך. מעולם לא היה."
המילים האלה שברו משהו בפנים. כל החומות שבניתי התפוררו, וסוף סוף יכולתי לבכות. לבכות על הילד שהייתי, על השנים שאיבדתי, על הכאב שנשאתי לבד.
זה היה לפני שנתיים. אני עדיין בתהליך, עדיין בטיפול, עדיין לומד לחיות בלי הפחד. יש ימים טובים וימים פחות. אבל לראשונה בחיים, אני לא לבד עם הסוד הזה. ולראשונה בחיים, אני מאמין שאפשר להחלים.