עמדתי על הגג, מסתכל למטה על העיר שנראתה כל כך קטנה מלמעלה. רגליי היו על הקצה, הרוח משכה בבגדים שלי, והמחשבה היחידה בראש הייתה: "עוד צעד אחד וזה ייגמר."
לא הגעתי לשם במקרה. זו הייתה נקודת הסיום של חודשים של חושך, של הרגשה שאני נטל על כולם, שהעולם יהיה טוב יותר בלעדיי. הדיכאון שתק כל קול אחר בראש חוץ מהקול שאמר: "אתה לא שווה כלום."
אני לא יודע כמה זמן עמדתי שם. דקות? שעות? הזמן איבד משמעות. אבל אז שמעתי משהו - צחוק של ילד מהרחוב למטה. צחוק צלול, טהור, מלא חיים. והצחוק הזה חדר דרך הערפל.
נזכרתי בעצמי כילד. באותו צחוק שהיה לי פעם, לפני שהעולם הפך לאפור. נזכרתי בחלומות שהיו לי, בדברים שרציתי לעשות, באדם שחשבתי שאהיה. והבנתי שאני עומד לוותר על הכל - לא רק על הכאב, אלא גם על כל מה שעוד יכול להיות.
צעדתי אחורה מהקצה. רגל אחת, אז עוד אחת. התיישבתי על הגג והתחלתי לרעוד. כל הגוף שלי רעד - מפחד, מהקלה, משני הדברים ביחד. ישבתי שם עד שהשמש שקעה, מנסה לעכל את מה שכמעט עשיתי.
למחרת הלכתי לבקש עזרה. זו הייתה הפעם הראשונה שאמרתי בקול רם: "אני צריך עזרה. אני לא יכול לבד." והמילים האלה, שנראו לי כל כך קשות להגיד, היו ההתחלה של הכל.
זה היה לפני ארבע שנים. מאז עברתי טיפול, למדתי כלים להתמודדות, בניתי מחדש את החיים שלי. עדיין יש ימים קשים - הדיכאון לא נעלם, הוא רק נהיה יותר שקט. אבל עכשיו יש לי סיבות לקום בבוקר. יש אנשים שאוהבים אותי. יש רגעים של שמחה אמיתית.
אני מספר את הסיפור הזה כי אני יודע שיש עכשיו מישהו שמרגיש כמו שאני הרגשתי על הגג ההוא. ואני רוצה שתדעו: יש צד שני. יש מחר. יש אפשרות לחיים שלא יכולתם לדמיין בתוך החושך.
אל תעשו את הצעד הזה. במקום זה, צעדו אחורה, תבקשו עזרה, ותנו לעצמכם הזדמנות. כי החיים, גם כשהם כואבים, שווים להילחם עליהם.