לפני שנה וחצי, הייתי במקום הכי נמוך בחיים שלי. איבדתי את העבודה, הקשר שלי התפרק אחרי חמש שנים, והיה לי בדיוק מספיק כסף לחודש אחד של שכירות. ישבתי בדירה הריקה, מוקף בקרטונים שהיא השאירה מאחור, ותהיתי איך הגעתי לכאן.
הכל נראה חסר תקווה. שלחתי מאות קורות חיים ולא קיבלתי אפילו תשובה אחת. החברים התרחקו - או אולי אני התרחקתי מהם, קשה לדעת. ההורים שלי דאגו, אבל לא ידעו איך לעזור. הרגשתי לבד לחלוטין.
ואז קרה משהו קטן. משהו שבזמנו נראה חסר משמעות לחלוטין. הלכתי לקנות לחם במכולת בפינה, וזקן שעמד לידי בתור החזיר לי את הארנק שנפל לי בלי שאפילו שמתי לב. "תודה," אמרתי מבלי להסתכל לו בעיניים. "אני רואה שאתה עובר תקופה קשה," הוא אמר בחיוך. "אבל זכור - אחרי כל לילה חשוך תמיד יש בוקר."
נשמע קלישאה, נכון? משפט מפורנט שכולם אומרים. אבל משום מה, ברגע ההוא, מפי הזקן הזה שלא הכרתי - המילים חדרו. משהו בפנים השתנה. לא בבת אחת, לא דרמטית, אבל משהו התחיל לזוז.
בלילה ההוא, במקום לשכב במיטה ולבהות בתקרה, יצאתי לטיול. הלכתי שעות ברחובות הריקים, נושם את האוויר הקריר, ומנסה לראות את העיר מחדש. ושמתי לב לדברים שלא ראיתי קודם - לאור הירח על הבניינים, לחתול שישב על גדר, לריח הפרחים מגינה פרטית.
למחרת, במקום לשלוח עוד קורות חיים אוטומטיים, ישבתי וחשבתי מה אני באמת רוצה לעשות. לא מה שצריך, לא מה שמצופה - מה שאני רוצה. והתשובה הפתיעה אותי. רציתי לעזור לאנשים. לא ידעתי איך, אבל זה היה ברור.
התחלתי להתנדב בעמותה לקשישים. בלי תשלום, בלי ציפיות, רק כדי לעשות משהו טוב. ושם פגשתי את האנשים שהפכו למשפחה שלי. מתנדבים אחרים שהפכו לחברים, קשישים שלימדו אותי על החיים יותר מכל ספר.
היום, שנה וחצי אחרי הרגע הנמוך ההוא, אני מנהל את תוכנית ההתנדבות בעמותה. מצאתי עבודה שאני אוהב, אנשים שאכפת להם ממני, ומטרה שנותנת משמעות לכל יום. והכל התחיל ממשפט פשוט של זקן במכולת.
אני מספר את הסיפור הזה כי אני יודע שיש עכשיו מישהו שקורא את זה ומרגיש איך שאני הרגשתי אז. ואני רוצה שתדעו - הרגע שהכל ישתנה יכול להגיע מכל מקום. רק תישארו פתוחים.