השנה האחרונה הייתה הקשה ביותר שחוויתי. איבדתי את אמא למחלה, התגרשתי אחרי עשר שנות נישואים, והעסק שבניתי במשך שמונה שנים פשט רגל. הכל התפרק בו-זמנית, כאילו הגורל החליט לבדוק כמה אני יכול לשאת.
בהתחלה לא ידעתי איך להמשיך. קמתי בבוקר ולא היה לי לאן ללכת, למה לקום, בשביל מי להתאמץ. הכל נראה חסר טעם. אבל משהו בפנים סירב לוותר. אולי זה היה הקול של אמא שתמיד אמרה לי "אתה חזק יותר ממה שאתה חושב." אולי זה היה פחד מהחלופה.
לאט לאט, יום אחרי יום, התחלתי ללמוד דברים על עצמי ועל החיים שלא ידעתי קודם. ואני רוצה לשתף אותם, כי אולי הם יעזרו למישהו אחר שעובר תקופה קשה.
הדבר הראשון שלמדתי הוא שכאב הוא מורה. לא מורה נעים, לא מורה שהייתי בוחר בו - אבל מורה יעיל. הכאב לימד אותי מה באמת חשוב לי, מה אני מוכן להילחם עליו, ומה אני יכול לשחרר. לפני האסון הייתי רודף אחרי דברים שהיום אני מבין שלא היו שווים את המרדף.
הדבר השני שלמדתי הוא לבקש עזרה. כל חיי הייתי "החזק," זה שעוזר לאחרים אבל לא צריך עזרה בעצמו. השנה הזו שברה את הגאווה הזו - ואני אסיר תודה על כך. גיליתי כמה אנשים טובים יש בעולם, כמה אנשים רוצים לעזור אם רק נותנים להם הזדמנות.
הדבר השלישי הוא שהזמן באמת מרפא. לא מוחק - הכאב תמיד יהיה שם. אבל הוא הופך מסכין חדה לכאב עמום, ממשהו שמשתק למשהו שאפשר לחיות איתו. צריך רק לתת לזמן לעשות את העבודה שלו.
והדבר האחרון, אולי הכי חשוב - למדתי שאפשר להתחיל מחדש בכל גיל. בגיל ארבעים וחמש, בלי אישה, בלי עסק, בלי אמא - התחלתי מחדש. בניתי משהו חדש, שונה, אולי אפילו טוב יותר ממה שהיה.
אני לא אגיד שאני שמח שעברתי את מה שעברתי. אני לא מאמין בגישה ש"הכל לטובה." לפעמים דברים רעים קורים סתם, בלי סיבה, בלי טובה. אבל אני כן מאמין שאפשר למצוא משמעות גם בתוך הסבל, ללמוד גם מהשיעורים הכי קשים.
אם אתם עוברים תקופה קשה עכשיו - תחזיקו מעמד. זה יעבור. אתם תהיו בסדר. אולי אפילו תהיו טובים יותר מבעבר.