חשבתי שאני היחיד. היחיד שמרגיש ככה, היחיד שחושב את המחשבות האלה, היחיד שלא מצליח להתמודד עם דברים שלאחרים נראים פשוטים. שנים הסתובבתי עם התחושה הזו של בדידות, של היותי שונה, לא תואם, תקול.
ואז, לפני כשנה, הצטרפתי לקבוצת תמיכה. לא רציתי - זה היה תנאי של הפסיכולוג שלי להמשך הטיפול. נכנסתי לחדר הקטן עם הכיסאות המסודרים במעגל, בטוח שאני לא שייך לכאן, שהבעיות שלי שונות מכולם.
אבל אז התחילו לדבר. אנשים שונים - גברים, נשים, צעירים, מבוגרים - וכולם סיפרו דברים שהרגישו כאילו מישהו קרא את הראש שלי. הפחד מלהיכשל שמשתק כל ניסיון להתקדם. התחושה שכולם מסביב יודעים מה הם עושים חוץ ממני. ההרגשה שאני משחק תפקיד כל היום, מתחזה לאדם נורמלי.
ישבתי שם בשקט, מקשיב, והדמעות זלגו לי על הפנים בלי שהבחנתי. כי לראשונה בחיים הבנתי - אני לא לבד. הדברים שחשבתי שהם רק שלי, הסודות שהסתרתי בבושה - הם משותפים לכל כך הרבה אנשים.
באותו ערב הלכתי הביתה ובכיתי שעות. לא מעצב - מהקלה. כל השנים חשבתי שאני פגום, שבור, לא תקין. ופתאום הבנתי שאני פשוט אדם. אדם עם פחדים ומאבקים כמו כל אחד אחר.
מאז, הקבוצה הפכה לחלק חשוב בחיים שלי. לא רק בגלל התמיכה שאני מקבל - אלא בגלל התמיכה שאני יכול לתת. כשמישהו חדש מגיע, מפוחד ובטוח שהוא היחיד, אני יכול להסתכל לו בעיניים ולומר: "אני יודע בדיוק מה אתה מרגיש. ואתה לא לבד."
למדתי שאחת הבעיות הגדולות של החברה שלנו היא שכולנו מסתירים את המאבקים שלנו. כולנו מעמידים פנים שהכל בסדר, שהחיים מושלמים, שאין לנו בעיות. ואז כל אחד חושב שהוא היחיד שלא מצליח.
אבל האמת היא שכולנו מתמודדים. כולנו נושאים משאות כבדים שאף אחד לא רואה. כולנו לפעמים מפחדים, לפעמים עצובים, לפעמים לא יודעים איך להמשיך. וזה בסדר. זה נורמלי. זה אנושי.
אם אתם קוראים את זה ומרגישים לבד - אתם לא. יש עוד מיליונים שמרגישים בדיוק כמוכם עכשיו. ויש דרך קדימה, יחד, אם רק נפסיק להסתיר ונתחיל לשתף.