זה קרה לפני שלוש שנים, בלילה חורפי קר במיוחד. ישבתי לבד בדירה הקטנה שלי, מסתכל על הגשם שמכה בחלון, ופתאום הבנתי שאני לא מכיר את עצמי.
שנים חיתי לפי הציפיות של אחרים. עשיתי את מה שאמרו לי שצריך לעשות - למדתי מקצוע "רציני", עבדתי במשרה יציבה, בניתי קריירה שכולם קינאו בה. אבל באותו לילה, כשהייתי לבד עם עצמי, הבנתי שכל זה לא שלי.
התחלתי לשאול את עצמי שאלות שתמיד פחדתי מהן. מה אני באמת רוצה? מה גורם לי לקום בבוקר? מה הייתי עושה אם לא היה איכפת לאף אחד? התשובות שעלו הפתיעו אותי. רציתי לכתוב. תמיד רציתי לכתוב, מאז שהייתי ילד קטן. אבל "סופר זה לא מקצוע", אמרו לי, אז דחקתי את החלום הזה לפינה חשוכה בלב.
באותו לילה קיבלתי החלטה. לא החלטה דרמטית להתפטר למחרת ולהפוך לסופר - הייתי ריאליסט מספיק להבין שזה לא עובד ככה. אבל החלטתי להתחיל לכתוב. כל יום, אפילו רק חצי שעה. לתת לחלום הזה מקום בחיים שלי.
בהתחלה היה קשה. הייתי חוזר עייף מהעבודה, והדבר האחרון שרציתי לעשות זה לשבת מול מסך ריק. אבל המשכתי. יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע. לאט לאט, הכתיבה הפכה מחובה לצורך. הרגשתי שאני סוף סוף עושה משהו שהוא באמת שלי.
עברו שלוש שנים מאז הלילה ההוא. אני עדיין עובד באותה עבודה, עדיין משלם את אותן חשבונות. אבל משהו השתנה. יש לי עכשיו מרחב שהוא רק שלי, מקום שבו אני יכול להיות מי שאני באמת. כתבתי כבר שני ספרים - לא פורסמו, אולי לא יפורסמו לעולם - אבל זה לא העיקר.
העיקר הוא שאני סוף סוף מכיר את עצמי. יודע מה אני רוצה, מה חשוב לי, מי אני מעבר לכל התפקידים שאני ממלא. ואני מבין עכשיו שהמסע הזה של גילוי עצמי לא נגמר לעולם. כל יום אני לומד משהו חדש על עצמי, מגלה רובד נוסף, מתפתח לכיוונים שלא ציפיתי.
אם יש משהו שלמדתי מהלילה ההוא, זה שאף פעם לא מאוחר מדי להתחיל להכיר את עצמך. לא משנה כמה שנים חלפו, כמה שכבות של ציפיות הצטברו - האדם האמיתי עדיין שם, מחכה שתגלו אותו.