הסתכלתי במראה באותו בוקר ולא זיהיתי את מי שראיתי. עשרים וחמש שנים הייתי מה שאחרים רצו שאהיה - הסטודנט המצטיין שההורים רצו, העובד הנאמן שהבוס רצה, החבר הנוח שהזוגיות רצתה. ובפנים? ריק.
עבדתי בהייטק, עם משכורת טובה ומשרד יפה וכותרת מרשימה בלינקדאין. כל בוקר קמתי עם צפירת אזעקה בבטן. כל ערב חזרתי הביתה מרוקן. ובסופי שבוע ישנתי שתים עשרה שעות כי לא רציתי להתמודד עם המציאות.
