אבא יקר,
אני כותב לך מכתב שאתה לעולם לא תקרא. לא בגלל שאתה מת - אני לא יודע אם אתה מת או חי. פשוט לא יודע איפה אתה, מי אתה, או למה הלכת כשהייתי בן שנתיים.
אמא אף פעם לא סיפרה לי הרבה עליך. יש תמונה אחת, ישנה ומטושטשת, שבה אתה מחזיק אותי כתינוק. אתה מחייך. אני תוהה אם ידעת כבר אז שאתה הולך לעזוב, או שהחיוך היה אמיתי.
גדלתי בלי לדעת מה זה אבא. ראיתי ילדים אחרים עם האבות שלהם בגן, בבית הספר, בבר מצווה, ותמיד הרגשתי שחסר לי משהו. לא ידעתי בדיוק מה, אבל ידעתי שזה חסר.
כשהייתי ילד, דמיינתי שאתה סוכן חשאי במשימה סודית. שאתה לא יכול לחזור כי אתה מציל את העולם. זה היה יותר קל מלחשוב שפשוט לא רצית להיות אבא שלי. אבל כשגדלתי, הדמיון הזה לא עבד יותר. הייתי צריך להתמודד עם האמת - אתה בחרת ללכת.
שנים הייתי כועס עליך. כועס שלא היית שם כשלמדתי לרכב על אופניים, כשקיבלתי את המכה הראשונה מבריון בבית הספר, כשהתאהבתי לראשונה ושברו לי את הלב. כועס שהשארת את אמא לגדל אותי לבד, לעבוד שתי עבודות כדי שלא יחסר לי כלום.
אבל עכשיו, בגיל שלושים וחמש, הכעס התרכך. לא נעלם - אני לא חושב שהוא יעלם לעולם - אבל הוא כבר לא שולט בי. התחלתי להבין שלפעמים אנשים עושים דברים שאי אפשר להבין. שאולי היו לך סיבות שאף פעם לא אדע. שאולי, בדרך המעוותת שלך, עזיבה הייתה הדרך שלך לאהוב.
יש לי עכשיו בן משלי. הוא בן שלוש, בדיוק הגיל שבו הפסקת להיות חלק מהחיים שלי. כל פעם שאני מסתכל עליו, אני מבטיח לעצמי שאני אהיה שם. לא אעזוב. לא אהפוך לסיפור עצוב שהוא יספר לילדים שלו.
אני לא יודע אם אי פעם אחפש אותך. חלק ממני רוצה, חלק אחר מפחד ממה שאמצא. אולי יום אחד אהיה מוכן. אולי לא. אבל רציתי שתדע, איפה שאתה לא נמצא, שאני בסדר. שלמרות הכל, הצלחתי. שאמא עשתה עבודה מדהימה.
ושרציתי שתדע שאני סולח לך. לא בשבילך - בשביל עצמי. כי לשאת כעס כל כך הרבה שנים זה משא כבד מדי. אני מוריד אותו עכשיו, מניח אותו על הדף הזה, ונפרד ממנו.
בן שלא הכרת.