אבא שלי הוא אדם של שגרה. קם באותה שעה כל יום, אוכל את אותו ארוחת בוקר, הולך לעבודה באותו נתיב. הוא לא אוהב הפתעות, לא אוהב שינויים, לא אוהב ספונטניות. אז כשהוא התקשר ביום חמישי בערב ואמר "מחר בבוקר אנחנו נוסעים לצפון, סתם", כמעט בדקתי אם המספר נכון.
"אבא, מה קרה?" שאלתי, בטוחה שמשהו לא בסדר. "כלום," הוא ענה, "פשוט חשבתי שכבר לא עשינו משהו רק שנינו הרבה זמן." הוא צדק. מאז שגדלתי והתחלתי לעבוד, הקשר שלנו הפך לשיחות טלפון קצרות ואוכל בשבת.
