מילים בשקט

הסתכלתי על המסך עם לב שפועם כל כך חזק שחשבתי שכולם בקומה שומעים. המייל היה שם, ממתין, כבר חמש דקות שאני לא מעז לפתוח. "תשובה בנוגע למשרה" - נושא המייל אמר, ואני הכנתי את עצמי לאכזבה הבאה. זו הייתה עב...

אני נושא סוד שאני לא יכול לספר לאף אחד. זה לא סוד של פשע או משהו נורא כזה...

אבא שלי הוא אדם של מעט מילים. הוא מהדור שמראה אהבה במעשים, לא בנאומים. שנים גדלתי בלי לשמוע ממנו את המילים שתמיד רציתי, תוהה אם הוא גאה בי, אם הוא בכלל רואה אותי. ואז, ביום לפני החתונה שלי, הוא ישב אי...

מצאתי תמונה ישנה מלפני עשר שנים. הסתכלתי על עצמי, על הפנים, על העיניים, וניסיתי לזהות את האדם שהייתי אז. היה קשה. לא רק פיזית - נפשית. האמונות שהיו לי, הדעות, הדרך שראיתי את העולם - הכל השתנה. לפני ע...

בגיל חמישים ושש החלטתי ללמוד לנגן בפסנתר. כל החיים רציתי, אבל תמיד היו תירוצים - אין זמן, אין כסף, מאוחר מדי. ואז יום אחד הבנתי שהתירוצים האלה יהיו תמיד שם, אם אני אתן להם. אז הפסקתי להקשיב. התגובות ...

גדלתי בבית שבו גברים לא בוכים. אבא שלי היה מהדור הישן, מהאנשים שחושבים שרגשות זה דבר שנשים עושות. "תהיה גבר," הוא אמר כל פעם שעיניי התלחלחו. "תתגבר לבד," הוא אמר כל פעם שהייתי צריך עזרה. הפנמתי את המס...

אבא שלי הוא אדם של שגרה. קם באותה שעה כל יום, אוכל את אותו ארוחת בוקר, הולך לעבודה באותו נתיב. הוא לא אוהב הפתעות, לא אוהב שינויים, לא אוהב ספונטניות. אז כשהוא התקשר ביום חמישי בערב ואמר "מחר בבוקר אנ...

אנחנו גרים בבית הזה כבר עשרים שנה. בית פרטי ישן עם שתי קומות ועליית גג שאף אחד לא עולה אליה. ההורים שלי אחסנו שם קופסאות ישנות, ריהוט שבור, דברים שאף אחד לא צריך אבל אף אחד לא רוצה לזרוק. הדלת לעלייה ...

כל יום עברתי לידו בדרך לעבודה. ישב על אותו ספסל, ליד אותו פח אשפה, עם אותה שמיכה מלוכלכת וכוס נייר לצדקה. לפעמים הכנסתי מטבע, רוב הזמן המשכתי לרוץ. היה לי לאן להגיע, דברים לעשות, חיים לחיות. לא היה לי...