בגיל חמישים ושש החלטתי ללמוד לנגן בפסנתר. כל החיים רציתי, אבל תמיד היו תירוצים - אין זמן, אין כסף, מאוחר מדי. ואז יום אחד הבנתי שהתירוצים האלה יהיו תמיד שם, אם אני אתן להם. אז הפסקתי להקשיב.
התגובות מהסביבה היו צפויות. "בגיל שלך?", "האצבעות שלך כבר לא גמישות", "מה פתאום עכשיו?". אפילו הילדים שלי הסתכלו עליי במבט מוזר. אבל כבר לא הייתי בגיל שבו דעות של אחרים משנות לי את החיים.
