כל יום עברתי לידו בדרך לעבודה. ישב על אותו ספסל, ליד אותו פח אשפה, עם אותה שמיכה מלוכלכת וכוס נייר לצדקה. לפעמים הכנסתי מטבע, רוב הזמן המשכתי לרוץ. היה לי לאן להגיע, דברים לעשות, חיים לחיות. לא היה לי זמן לעצור.
עד יום אחד שמשהו בי השתנה. אולי הייתי יותר אטי מהרגיל, אולי הוא נראה יותר עצוב מהרגיל, לא יודע. אבל עצרתי. ישבתי לידו על הספסל הקר ושאלתי את שמו.
"יוסי," הוא אמר, בקול צרוד מחוסר שימוש.
