ישבתי על ספסל בפארק ובכיתי. לא בכי שקט, מנומס, אלא בכי אמיתי - מהסוג שגורם לאנשים להתרחק. לא היה אכפת לי. העולם שלי התמוטט באותו שבוע ולא היה לי כוח להעמיד פנים יותר.
פיטרו אותי מהעבודה אחרי שלוש שנים. "צמצומים," אמרו, כאילו זה הסבר מספיק למי שנתן את הנשמה למקום הזה. יומיים אחר כך החבר סיים איתי. "אני צריך מרחב," הוא אמר, כאילו לא היינו ביחד שנתיים וחצי. ואז החשבון בבנק - מינוס שלא ידעתי שקיים, הלוואה ששכחתי שלקחתי.
