סבתא מתה לפני חמש שנים. הייתי קרוב אליה יותר מכל אדם בעולם - היא גידלה אותי בזמן שאמא עבדה, סיפרה לי סיפורים לפני השינה, לימדה אותי לבשל את המאכלים שאני עדיין מכין היום. כשהיא הלכה, חלק ממני הלך איתה.
חודשים אחרי הלוויה, לא יכולתי לתפקד. הכל הזכיר אותה - הריח של קינמון, שיר ישן ברדיו, זקנות ברחוב עם אותו סגנון לבוש. בכיתי כל יום, לפעמים שעות. לא ידעתי איך להמשיך בלעדיה.
ואז, לילה אחד, היא באה אליי בחלום. לא חלום רגיל, מטושטש ומוזר כמו שחלומות בדרך כלל הם. זה היה ברור כמו המציאות. ישבנו במטבח שלה, באותו שולחן ישן עם מפת השעווה הירוקה, והיא מזגה לי תה בכוס הזכוכית שתמיד אהבתי.
"מספיק לבכות," היא אמרה באותו קול חם שזכרתי. "אני בסדר. יותר מבסדר. אבל אתה לא, וזה שובר לי את הלב."
ניסיתי לדבר, לשאול אותה איפה היא, מה קורה, אבל המילים לא יצאו. היא חייכה את החיוך שרק היא ידעה לחייך - חיוך שאומר "אני מבינה הכל בלי שתגיד."
"אתה צריך לחיות," היא המשיכה. "לא רק להתקיים - לחיות באמת. לצחוק, לאהוב, לעשות את כל הדברים שתמיד חלמת. אני אצפה בך משם למעלה ואהיה גאה."
היא קמה והתחילה ללכת לכיוון הדלת. ניסיתי לעצור אותה, להחזיק בה, אבל הידיים שלי עברו דרכה כמו דרך ערפל.
"סבתא, אל תלכי," התחננתי. "אני צריך אותך."
היא הסתובבה והסתכלה עליי בעיניים מלאות אהבה. "אני תמיד איתך, מותק. בכל פעם שתבשל את המרק שלימדתי אותך, בכל פעם שתשמע את השיר שאהבנו, בכל פעם שתיזכר ותחייך - אני שם. לא הלכתי לשום מקום. רק שיניתי צורה."
התעוררתי עם דמעות על הפנים, אבל לראשונה מאז שהיא מתה - הן לא היו דמעות של כאב. הן היו דמעות של הקלה, של פרידה, של שחרור.
אני יודע שאנשים יגידו שזה היה רק חלום. שהמוח שלי יצר את מה שרציתי לשמוע. אולי הם צודקים. אבל זה לא משנה. כי מאז הלילה ההוא, משהו השתנה. הצלחתי לזוז קדימה, לחיות כמו שהיא ביקשה.
וכל פעם שאני מבשל את המרק שלה, אני יודע שהיא צופה ומחייכת.