גיליתי את זה במקרה, בערך בגיל שלושים. כל החיים הייתי מדבר - תמיד היה לי מה להגיד, תמיד הייתי מחכה לתורי לדבר, תמיד הייתי עסוק בלנסח את המשפט הבא בראש במקום להקשיב למה שנאמר. ואז יום אחד מישהי אמרה לי משהו שעצר אותי.
"את יודעת," היא אמרה, "אני אוהבת לדבר איתך, אבל לפעמים אני מרגישה שאת לא באמת שם."
המילים האלה כאבו. רציתי להתגונן, להסביר, להוכיח שהיא טועה. אבל משהו עצר אותי. אולי כי ידעתי שהיא צודקת.
