שנים נשאתי אשמה כבדה. על דברים שעשיתי, על אנשים שפגעתי, על הזדמנויות שפספסתי. כל לילה לפני השינה המוח היה מריץ את אותם סרטים - הרגעים המביישים, המילים הרעות, הבחירות הלא נכונות. כאילו הייתי בית משפט פנימי שלא נותן לי מנוחה.
הדבר הכי קשה היה הידיעה שאי אפשר לתקן. הזמן עבר, ההזדמנויות הלכו, האנשים התרחקו. מה שעשיתי - עשיתי. ושום כמות של צער לא תשנה את זה. התחושה הזו של חוסר אונים הייתה משתקת.
