לא זוכרת בדיוק מתי זה התחיל. הדיכאון לא בא עם אזהרה, הוא זחל אליי לאט לאט, כמו ערפל שמתעבה עד שפתאום אי אפשר לראות כלום. יום אחד התעוררתי והבנתי שאני כבר לא מרגישה כלום. לא שמחה, לא עצב, רק אפור אינסופי.
הימים התמזגו זה בזה. קמתי, הלכתי לעבודה, חזרתי, ישנתי. שוב ושוב, כמו רובוט. חברים התקשרו ולא עניתי. משפחה דאגה ואמרתי שהכל בסדר. הייתי אלופת הסתרה, כי להודות שמשהו לא בסדר היה מפחיד מדי.
