אבא שלי הוא אדם של מעט מילים. הוא מהדור שמראה אהבה במעשים, לא בנאומים. שנים גדלתי בלי לשמוע ממנו את המילים שתמיד רציתי, תוהה אם הוא גאה בי, אם הוא בכלל רואה אותי. ואז, ביום לפני החתונה שלי, הוא ישב איתי לשיחה שאזכור עד סוף ימיי.
ישבנו על המרפסת, הוא עם כוס קפה שחור ואני עם עצבים רועדים. מחר אני הופך לבעל, ועוד שנה או שנתיים אולי לאבא. ופתאום כל מה שלא ידעתי הכריע אותי.
"בן," הוא פתח, והקול שלו היה רך יותר מהרגיל, "יש משהו
