ליוויתי אותו לשדה התעופה. עשרים שנה של חברות, מגיל שש, כשהוא עבר לגור בבניין שלי והתחלנו לשחק ביחד בחצר. עכשיו הוא עולה על טיסה לניו זילנד, ואני נשאר פה, מנסה לא להתפרק באמצע טרמינל 3.
הוא תמיד היה האמיץ מבינינו. זה שקפץ ראשון למים, שדיבר ראשון עם בנות, שהחליט ללכת על החלום שלו למרות שכולם אמרו לו שזה לא ריאלי. ועכשיו הוא הולך לחיות בקצה השני של העולם, ואני? אני נשאר באותו מקום, באותה עבודה, באותם חיים.
