סיפורי כובד

יש לי סוד שאני לא יכול לספר לאף אחד. סוד שכבד עליי כמו אבן.הוא שומר אותי למטה, מונע ממני להתקדם, לחיות באמת.יום אחד אמצא את הכוח לשחרר אותו. עד אז, אני נושא את המשא הזה לבד.

לפעמים הכל פשוט יותר מדי. העבודה, המשפחה, הציפיות - הכל מתנפל בבת אחת.באותם רגעים אני רוצה לברוח. להיעלם. להפסיק.אבל למדתי לקחת נשימה. להתמקד בדבר אחד. צעד אחד. ולאט לאט, הכל נהיה אפשרי שוב.

הלב שלי כבד. מלא בדברים שלא אמרתי, ברגשות שלא הבעתי, בדמעות שלא בכיתי.כל זה הצטבר עם השנים. שכבה על שכבה של כאב לא מעובד.התחלתי לפרק את זה. לאט, בזהירות. וכל שכבה שיורדת - נושם קצת יותר קל.

יש דברים שאני נושא איתי שנים. משאות כבדים שאף אחד לא רואה.אחריות, דאגות, פחדים - הכל נערם על הכתפיים שלי עד שכמעט לא יכולתי לזוז.לאט לאט אני לומד להוריד חלק מהמשא. לבקש עזרה. לא לשאת הכל לבד.

אני עייף. לא רק פיזית - נפשית. עייף מלהיאבק, מלהתאמץ, מלנסות.התשישות הזו היא עמוקה. היא בעצמות, בנשמה. אי אפשר לישון אותה.אבל אני לומד לנוח. לתת לעצמי רגע. כי גם גיבורים צריכים לעצור לפעמים.