אני זוכרת את הרגע המדויק שבו הבנתי שסבתא לא תחזור. זה היה יום שלישי, אמצע שיעור מתמטיקה, והמורה רשמה משוואות על הלוח. הטלפון שלי רטט בתיק. התעלמתי. רטט שוב. ושוב. משהו בבטן אמר לי שזה לא סתם.
יצאתי למסדרון עם הטלפון רועד ביד. הודעה מאמא, שלוש מילים: "בואי הביתה עכשיו". לא שאלות, לא הסברים. ידעתי. איכשהו פשוט ידעתי.
הדרך הביתה עברה כמו בערפל. אני לא זוכרת את הנסיעה, לא זוכרת איך פתחתי את הדלת. זוכרת רק את הפנים של אמא - אדומות, נפוחות, שבורות.
