פיד

מקס הוא הכלב הכי רגוע שפגשתי בחיים. גולדן רטריבר בן שבע, עצלן ומפונק, שאוהב לישון יותר מכל דבר אחר בעולם. בשבע שנים הוא נבח אולי עשר פעמים, ותמיד על דברים הגיוניים - חתולים בחצר, דפיקות בדלת, רעמים. מ...

אבא שלי הוא אדם של שגרה. קם באותה שעה כל יום, אוכל את אותו ארוחת בוקר, הולך לעבודה באותו נתיב. הוא לא אוהב הפתעות, לא אוהב שינויים, לא אוהב ספונטניות. אז כשהוא התקשר ביום חמישי בערב ואמר "מחר בבוקר אנ...

ההודעה הראשונה הגיעה בדיוק בחצות. הייתי במיטה, כמעט נרדמת, כשהטלפון הבהב. מספר לא מוכר, בלי שם, בלי תמונה. רק שלוש מילים בעברית: "אני רואה אותך." הלב עשה סלטה. ישבתי במיטה, מסתכלת על המסך, מנסה לחשוב...

בלילה הכל מתגבר. כל מה שהצלחתי להדחיק במהלך היום חוזר בכוח כפול כשהחושך יורד...

זה קרה ברגע הכי רגיל ומשעמם שאפשר לדמיין. לא תחת כוכבים, לא בטיול רומנטי, לא בארוחת ערב יקרה. ישבנו על הספה הישנה שלו, צופים בסדרה שכבר ראינו פעמיים, והוא קם להכין תה. הסתכלתי עליו מתרחק למטבח. ראיתי...

אני זוכרת את הרגע המדויק שבו הבנתי שסבתא לא תחזור. זה היה יום שלישי, אמצע שיעור מתמטיקה, והמורה רשמה משוואות על הלוח. הטלפון שלי רטט בתיק. התעלמתי. רטט שוב. ושוב. משהו בבטן אמר לי שזה לא סתם. יצאתי ל...

הסתכלתי במראה באותו בוקר ולא זיהיתי את מי שראיתי. עשרים וחמש שנים הייתי מה שאחרים רצו שאהיה - הסטודנט המצטיין שההורים רצו, העובד הנאמן שהבוס רצה, החבר הנוח שהזוגיות רצתה. ובפנים? ריק. עבדתי בהייטק, ע...

אנחנו גרים בבית הזה כבר עשרים שנה. בית פרטי ישן עם שתי קומות ועליית גג שאף אחד לא עולה אליה. ההורים שלי אחסנו שם קופסאות ישנות, ריהוט שבור, דברים שאף אחד לא צריך אבל אף אחד לא רוצה לזרוק. הדלת לעלייה ...

לפני כמה ימים מצאתי תמונות ישנות מתקופת הצבא. הסתכלתי על עצמי בגיל עשרים - צעיר, נאיבי, כל כך בטוח שיודע הכל. עכשיו, בגיל ארבעים, אני מבין כמה לא ידעתי. ואם הייתי יכול לחזור לאחור ולדבר עם הבחור ההוא,...