הפרידה הרסה אותי. חשבתי שלא אוכל לאהוב שוב.אבל בתוך הכאב גיליתי כוחות שלא ידעתי שיש לי. למדתי לאהוב את עצמי קודם.היום אני במערכת יחסים בריאה יותר מתמיד. כי צמחתי, כי השתניתי, כי הכאב לימד אותי.

יש מקומות בנפש שאף אחד לא מכיר. מעמקים שאני מסתיר מכולם.שם גרים הפחדים הכי גדולים שלי, הסודות הכי כהים, המחשבות שאני מתבייש בהן.אבל למדתי שגם בחושך הזה אני לא לבד. כולנו מסתירים משהו. כולנו בני אדם.

כשהחברה שלי סיפרה לי על הבעיות שלה, מיד רציתי לתת עצות. לפתור. לעזור.אבל היא עצרה אותי. "אני לא צריכה פתרונות", היא אמרה. "אני צריכה שמישהו ישמע".למדתי שלפעמים הדבר הכי חשוב שאפשר לעשות הוא פשוט להיות...

סבתא השאירה לי את המראה הישנה בצוואה. "שמרי עליה", היא כתבה. "אבל אל תסתכלי בה בלילה".כמובן שהסתכלתי. וראיתי את עצמי - אבל לא בדיוק. הדמות במראה חייכה, למרות שאני לא חייכתי.עכשיו היא יוצאת מהמראה כל ל...

לפעמים הכל פשוט יותר מדי. העבודה, המשפחה, הציפיות - הכל מתנפל בבת אחת.באותם רגעים אני רוצה לברוח. להיעלם. להפסיק.אבל למדתי לקחת נשימה. להתמקד בדבר אחד. צעד אחד. ולאט לאט, הכל נהיה אפשרי שוב.

מגיל 10 חלמתי להיות רופא. אבל המשפחה שלי לא יכלה להרשות לעצמה ללמד אותי.עבדתי שלוש עבודות, למדתי בלילות, לא ויתרתי אף פעם.היום סיימתי את ההתמחות. אני רופא. החלום שלי התגשם בזכות התעקשות ואמונה.

כולם אמרו שאני קטן מדי, חלש מדי, לא מספיק טוב. שנים שמעתי את זה.אבל המשכתי להתאמן. כל יום, כל לילה. למרות הספקות, למרות הצחוקים.והיום עמדתי על הפודיום עם מדליית הזהב. הוכחתי לכולם - ובעיקר לעצמי.

הלב שלי כבד. מלא בדברים שלא אמרתי, ברגשות שלא הבעתי, בדמעות שלא בכיתי.כל זה הצטבר עם השנים. שכבה על שכבה של כאב לא מעובד.התחלתי לפרק את זה. לאט, בזהירות. וכל שכבה שיורדת - נושם קצת יותר קל.

חשבתי שהצלחה זה כסף, קריירה, סטטוס. רדפתי אחרי זה שנים.ואז אבא שלי חלה. ישבתי לידו בבית החולים והבנתי - כל מה שרדפתי אחריו לא שווה כלום.היחסים עם אנשים אהובים - זה מה שחשוב באמת. זה השיעור הכי חשוב של...